שחרור רכב שנתפס ע"י המשטרה במסגרת הליך פלילי

בפני בקשת הנאשם/מבקש, דוד גונצר, להחזרת רכבו, אשר נתפס על ידי המשטרה במהלך חקירה במסגרת תיק פח 3006/06, בו מואשם המבקש, ביחד עם נאשמים נוספים, בעבירות של רצח בכוונת תחילה וקשירת קשר לפשע. יש לציין כי ההליך בעניינם של הנאשמים האחרים כבר הסתיים.

לטענת המבקש, לא מדובר במוצג בתיק ומכתב האישום לא עולה עובדה כלשהי אשר קשורה לרכבו של המבקש. כן טוען המבקש כי אין כתב האישום מכיל הודעה כלשהי על רצונה של המשיבה לבקש חילוט של הרכב בסוף ההליך ולכן לא ניתן להורות על חילוט הרכב בנסיבות התיק שבנדון.

לטענת המשיבה, המבקש אסף את הנאשמים האחרים ברכבו, הרשום על שמו ולקח אותם למקום המפגש עם המנוח. במפגש זה דקר המבקש למוות את המנוח ולאחר שדקרו, עזבה החבורה את זירת האירוע ברכב של המבקש ובהמשך נסע המבקש עם חבריו לבית החולים ביילינסון בפתח תקווה על מנת לטפל באחד מבני החבורה שנפצע וגם נסיעה זו התקיימה ברכבו של המבקש. ליד בית החולים השליך המבקש את הסכין עמה דקר את המנוח, בכוונה להעלים ראיות. כאשר נעצר המבקש על ידי המשטרה, נתפס גם רכבו. על כן, טוענת המשיבה, כי בהתאם לפקודת סדר הדין הפלילי, מדובר ברכב ששימש כ"אמצעי לביצועה (של עבירה)" וביהמ"ש יתבקש לחלט את הרכב בסוף ההליך שמתנהל כנגד המבקש. המשיבה מציינת כי אין בפקודת סדר הדין הפלילי כל דרישה לציון הודעה על רצונה של המשיבה לחלט את הרכב בסוף ההליך ובקשת החילוט יכולה להיות מוגשת אף לאחר מתן גזר הדין.

אני סבור כי הצדק עם המשיבה וכי קיים יסוד סביר להניח שהרכב שימש לשם ביצוע עבירה ולכן בסופו של הליך יוכל ביהמ"ש הדן בתיק העיקרי להורות על חילוטו, אם יורשע המבקש.   

סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, קובע כך:

" (א) על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ;דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם.

(ב) ניתן חפץ כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה ולא חל עליו אחד התנאים האחרים האמורים בסעיף 32, לא יחולט אלא אם החפץ ניתן מאת בעליו, או מאת המחזיק בו כדין, או על דעתו, כשכר בעד ביצוע העבירה שעליה הורשע הנידון, או כאמצעי לביצועה, או בעד ביצוע עבירה אחרת הקשורה בעבירה שבה הורשע הנידון, או כאמצעי לביצוע העבירה האחרת. ואין נפקא מינה אם ביצע הנידון את העבירה האחרת ואם לאו, ואף אם לא נתכוון לבצעה.

(ג) צו חילוט לפי סעיף זה יכול שיינתן בין בגזר הדין ובין על פי עתירה מטעם תובע".

על פי סעיף 32 לפקודה " רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה".

כלומר, גם אם החפץ/הרכב נתפס בשל קיומו של יסוד סביר להניח כי נעברה בו עבירה או כי הוא שימש כאמצעי לביצועה של עבירה וגם אם הוא נתפס לשם שימוש בו כראיה בהליך משפטי בשל עבירה, ניתן לצוות על חילוטו בנוסף על העונש שיוטל על הנאשם, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ. צו החילוט יכול להינתן בין בגזר הדין ובין על פי עתירה מטעם התובע.

המשך החזקת הרכב על ידי המשטרה מהווה פגיעה בזכות הקניין של המבקש, אשר טרם הורשע ועל כן יש לבחון האם מתקיימת עילה להמשך תפיסתו של הרכב על ידי המשטרה ואם כן, האם ניתן להגשים את תכלית התפיסה באמצעות שחרור החפץ בכפוף להגבלות מידתיות אשר תגשמנה את התכלית הטמונה בתפיסה, בד בבד עם מיתונה והחלשתה של הפגיעה בזכות הקניין של האדם. ראה:

בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 3416, עמ' 3419 - 3420.

תפיסת חפץ לצורך חילוטו מאחר שהוכתם בכתם עבירה, מיועדת לאפשר למערכת אכיפת החוק לממש את סמכות הענישה שניתנה בידי ביהמ"ש לחלט חפץ הקשור בעבירה במסגרת העונש הנגזר על העבריין ומשקפת את גישת המחוקק לפיה פגיעה בזכות הקניין לגבי חפץ שהוכתם בעבירה מבטאת עונש ראוי בנסיבות מתאימות. תפיסתו של חפץ בידי המשטרה מחייבת מלכתחילה כי יתקיים מקור סמכות בחוק לתפיסה והמשך החזקתו של החפץ מחייב כי מקור הסמכות לתפיסת החפץ לא פקע ועבר מן העולם.  ראה:

בש"פ 342/06 הנ"ל.

עם זאת, אין בדין הוראה לפיה אם מבקשת המדינה את חילוטו של הנכס במסגרת עתירה מטעם התובע או במסגרת טיעונים לעונש, לאחר שהורשע הנאשם, עליה להצהיר מלכתחילה בתחילתו של ההליך כי בכוונתה לעשות כן וכי הנכס נתפס לשם כך. על כן, סבור אני כי גם בנסיבות בהן התביעה לא הצהירה מלכתחילה כי בכוונתה לבקש את חילוטו של הנכס, ניתן להורות על המשך תפיסתו של הנכס לשם חילוטו בסופו של הליך, אם יורשע המבקש, זאת בכפוף לכך כי הנכס נתפס מאחר שהוכתם בכתם עבירה ויש מקור סמכות להמשך תפיסתו על ידי המשטרה.

על פי עובדות כתב האישום (סעיף 6) הנאשמים קלימוב וגונצר (המבקש) נסעו ברכבו של גונצר למרכז המסחרי בכרמיאל, שם אספו את שאר הנאשמים בפרשה לקראת המפגש עם המנוח והצטיידו באלות וסכין. כלומר, על פי הנטען בכתב האישום, רכבו של המבקש שימש את הנאשמים בשלבים מסוימים של ביצוע העבירה ואותו אדם שמואשם במעשה העבירה, המבקש, הוא בעל הרכב. המבקש אף מודה בהודעתו מיום 27.12.05 כי הוא הסיע את הנאשמים האחרים ברכבו לקניון, שם הם יצאו מהרכב, עמדו בחניה של הקניון ותכננו את תקיפת המנוח (דף שני להודעה, שורות 8 - 13). כן מספר המבקש בהודעתו כי לפני ביצוע הדקירה הוא אסף את הנאשמים האחרים והם נסעו יחד למקום האירוע (עמוד שלישי להודעה). אין גם חולק כי הנסיעה למרכז הארץ לאחר אירוע הדקירה בוצעה ברכב הנ"ל.   

על כן, מתמלאים התנאים האמורים בסעיפים 39 + 32 לפקודה. הייתה למשטרה סמכות לתפוס את הרכב בהתאם לסעיף 32 לפקודה, ישנה סמכות להמשיך ולהורות על תפיסת הנכס כעת מאחר שישנן ראיות לכאורה כי הרכב שימש לביצועה של עבירה או ניתן כאמצעי לשימושה ובסופו של הליך ניתן יהיה להורות על חילוט הרכב כחלק מרכיבי גזר הדין או בהתאם לעתירת התובע, אם יורשע הנאשם.

כמובן שיש להמשיך ולהחזיק ברכב רק בהעדר אמצעים חלופיים להבטחת התכלית שלשמה מוחזק הרכב. סבור אני כי האמצעי שהציעה המדינה להבטחת אותה תכלית, היינו הפקדת סכום מזומן על ידי המבקש בגובה השווה ל- 2/3 מסכום שוויו של הרכב, ממלא אחר דרישות הפסיקה לאיזון בין הצורך בהשארת הרכב בידי המשטרה לשם חילוטו בסופו של הליך באם יורשע המבקש לבין זכות הקניין של המבקש ברכב.

אשר על כן, בסיכומו של דבר, אני מורה כי הרכב יישאר בידי המשטרה אלא אם יפקיד המבקש סך של 56,000 ש"ח (כ-2/3 מערך הרכב) כנגד שחרורו של הרכב.